מירה אשריאל ז"ל * |
|||
מירה אשריאל ז"ל קווים לדמותה, ע"י יואב אשריאל. מירה נולדה בצפון ת"א, שהיה אז שכונת פועלים של צריפים ובתים קטנים. אביה ראובן עלה לארץ כחלוץ ב-1918, מקרים שברוסיה. איש גבוה עם שפם, הדומה לקוזק. איש חברה שמח, שאוהב לשיר ולרקוד. טוב לב ורגיש מאוד. אוהב אנשים ועוזר לכולם. איש רעים וחברה. מירה ז"ל היתה דומה לו. אימה שפרה, ילידת רחובות, נצר לבילויים. אישה משכילה, חכמה מאוד, שלא נרתעת מכלום. עברה הרבה בחיים. מעורה בחברה, עוזרת ומבינה. הם היו אנשי עבודה (ולפעמים חוסר עבודה ומחסור). מירה היתה אומרת: "כשהייתי ילדה לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל". הם היו חמישה ילדים במשפחה, עם ילדות מאושרת של חום ואהבה והמון חוויות. מילדותה מירה מאוד אהבה לרקוד. רקדה עם אביה ריקודים רוסיים וואלסים. מגיל צעיר היתה ב"מחנות העולים" ושם שרו ורקדו. אח"כ בהכשרה במעוז-חיים. בילדותה ראתה מהחלון, את הרוקדות בסטודיו של גרטרוד קראוס, עם ליווי שלה בפסנתר. מאוד רצתה להשתתף איתן, אך המצב בבית לא איפשר זאת. בנעוריה רקדה בחוג ובלהקת הפועל ת"א, בהדרכת גורית קדמן. (שרקדו פשוט ריקודי עם- שהיו אז- על הבמה). ואף השתתפה בכנסים הראשונים בדליה. היתה גם חברה במשמרת הצעירה של מפא"י בהסתדרות, שם לימדה ריקודי עם וריקודי חברה. הם ערכו פגישות, מסיבות, טיולים וחיי חברה. היא היתה גננת מצליחה מאוד. היה לה גן ילדים גדול מאוד ומצליח. והשתתפה בתיאטרון לילדים של הסתדרות הגננות. עם גיוסה לצבא, הצטרפה ללהקת הנח"ל, שקמה אז ביוזמתו של זאב חבצלת ז"ל. הוא הקים פרויקט גדול, של תרבות, הווי ובידור, בנח"ל, שאז רק הוקם. בלהקה היו איתה: יוסי בנאי ז"ל, יונה עטרי, גאולה גיל, דובי זלצר ועוד. היא רצתה לשיר ולרקוד עם החיילים, ולהצחיק את כולם. (דבר שהצליחה בו מאוד), אבל הבמאי הוביל אותם לתיאטרון רציני, בשיטת סטניסלבסקי. זה לא נראה לה. באותו זמן זאב הביא אותי (יואב) לנהל את חטיבת ריקודי העם בנח"ל. (הוא הכיר אותי מהשתלמויות קודמות. השתתפתי בלהקת מחול של בני הקיבוצים בהדרכתו. הלהקה יצאה לפסטיבל הנוער בבודפשט. הרקדות והופעות שהכנתי בקיבוץ ובנח"ל). מירה ביקשה להצטרף לעניין, ומאז אנחנו יחד. בנח"ל ארגנו יחד הרקדות רבות, להקת המחול של הנח"ל (עם 60 משתתפים) שהופיעה באירועים חגיגיים וגם בכנס בדליה ב-1951. ארגנו השתלמויות למדריכים, שהדריכו הרקדות בהכשרות הנח"ל, טקסי עלייה לקרקע (כמו נח"ל עוז, יוטבתה, גונן וכו'). בכל הפעולות הללו מירה הפליאה בהדרכה, בהרקדות, ביצירת אוירה שמחה ונעימה. היא היתה הסולנית בלהקת המחול של הנח"ל. היתה רקדנית עממית מעולה, עם תנועה יפה ופשוטה, מלאת הבעה ומרץ. שאיפתה היתה לרקוד תמיד ולעסוק בריקוד על כל שטחיו. אחרי השחרור מהצבא ב-1952, המשכנו להיות ביחד. האהבה פרחה ונישאנו ב-1953. אני אז הרקדתי המון להקות מחול, הרקדות והופעות בכל הארץ. מירה היתה איתי בכולן. פתחנו יחד בת"א " סטודיו לריקודי עם". דבר שהיה אז חדש לחלוטין. (כל ההרקדות עד אז, היו מטעם מוסדות שונים). אלו היו חוגי הרקדה מוצלחים מאוד וגדולים. הדרכה רצינית, שמחה ומדויקת. מירה הקפידה מאוד על ביצוע מדויק של התנועות והסגנון. דווקא בשל כך אהבו אותה מאוד. היתה אוירה שמחה מאוד, חברתית ונעימה. היא החדירה ברוקדים את אהבת הריקוד, התנועה, המרץ, השמחה, והביטוי הרב (שהיו בה באופן טבעי). החוגים היו מאורגנים מאוד, מסודרים וממושמעים. אנשים רבים מאוד השתתפו בשמחה ונהנו להיפגש, ללמוד את הריקודים ולרקוד יחד. מסוף שנות ה-60 ערכנו הרקדות המוניות בכיכר מלכי ישראל. (רעיון חדש ונועז באותה תקופה- לרקוד בכיכר, בחוץ). בכל מוצאי שבת, במשך כל הקיץ, וזה נמשך שנים. זה היה אירוע רב משמעות, שריתק אליו כ-30 אלף איש. השתתפו בו חוגי רוקדים רבים, תנועות נוער, קהל רב ותיירים. מירה ריתקה את האנשים. רקדה והרקידה, הדגימה, הדריכה וממש הופיעה, במרץ, בהתלהבות ובטוב טעם. בהשתלמויות למדריכים שערכנו, (דבר חדש באותה תקופה- מוסדות וכו'...) היא הפליאה להדריך את המדריכים, שנאספו בהמוניהם מכל קצוות הארץ. היא ריתקה אותם, כשלימדה את הריקודים החדשים, (שנבחרו בקפדנות), בדייקנות האופיינית לה, בחן ויופי התנועה והסגנון, ובכריזמה העצומה שהיתה לה בהדרכה. היא הצליחה מאוד בהרקדות שערכנו בהרבה מקומות, כמו ימי עצמאות, הופעות והרקדות, אירועים שונים, פסטיבלים, עיר הנוער, והרבה מאוד הרקדות והשתלמויות בחו"ל. היא הניעה במרץ את הרוקדים, הלהיבה וממש היפנטה. יום אחד בסוף שנות ה-70 – באתי עם רעיון חדש, לארגן הרקדה ארצית במשך כל הלילה בוינגייט. כולם חשבו שהשתגעתי. אבל מירה הלכה איתי עם השיגעון הזה. (סיכון חדש ולא קטן). ואכן קיימנו זאת- לראשונה בארץ. קראנו לזה: "עד אור הבוקר". עם הריקוד החדש באותו נושא. ("מרתון" זה תחרות ריצה, לא הרקדה). ערכנו תוכנית מלהיבה ומעניינת, שיתפנו מרקידים מכל הארץ, והמשכנו בכך בהצלחה רבה כמה שנים. פעמיים בשנה בימי שישי. (באביב ובסתיו). מירה הרקידה בהתלהבות בלתי נלאית, ובהתרגשות עצומה. היא היתה כמו מלכה. רקדה עם החבר'ה, שהתעניינו והתלהבו. הזמן עף "עד אור הבוקר". מירה לא יצרה ריקודים. היא אמרה שהיא יודעת מה זה ריקוד-עממי טוב והיא לא רצתה "לפשל", ולבנות דבר חסר משמעות רק "כי צריך". אך היא ידעה לעזור ביצירת הריקודים. לנסות את התנועות, לבדוק את המבנה, ולעזור בביקורת בונה. היא עברה איתי את כל ההתלבטויות בכל ריקוד שיצרתי, ואח"כ עזרה למדריכים הצעירים, שיצרו ושהדריכו בהשתלמויות שלנו. ההדרכה שלה תמיד היתה מקצועית ומעולה. עם הדגמה יפה ומשכנעת של הצעדים והתנועות. הסבר מדויק וברור והדגשה מיוחדת על ביטוי הריקוד וסגנונו. הכל בא מתוכה, באופן טבעי ואמיתי. הרוקדים סיכמו פה אחד, שהיא המדריכה הטובה ביותר! עד היום אני פוגש אנשים רבים שרקדו אצלה וכולם בדעה אחת: מה שמירה לימדה אותי, טבוע בי ולא אשכח לעולם. בזכותה אני רוקד, נהנה ושמח. מצד שני היא התרחקה מגילויי הערכה והערצה שהגיעו לה ונרתעה לחלוטין ובאופן טבעי מפרסום ותהילה. היא רצתה כל חייה לרקוד, ואכן עשתה זאת בהצלחה. היא תמיד אמרה שיש לה מזל, שהתחביב שלה הוא גם המקצוע. מבחינה מקצועית, עזרנו זה לזה, תמכנו ועודדנו. הצלחתו של כל אחד מאיתנו, היתה הצלחה ושמחה של שנינו. חלק גדול של הפעולות עשינו ממש יחד. תיאום מלא בפעילות, רצון טוב ואהבה. כל אחד מאיתנו מצא מרחב לכישוריו בפעילות. בבית לא היו בעיות. מירה עשתה ה כ ל בעצמה. לא סמכה על אף אחד שיעשה טוב כמוה, ולא הסכימה לשום עזרה. היא אהבה ונהנתה לטפל בבית שלנו ובמשפחה. אכן כך עשתה. יש לנו בת- רקפת, (יש לה בן- עומר, ושתי בנות- שיבולת ואלומה.) ובן- רותם, (יש לו בת- גל, ובן- שחר.) כולם נהדרים בזכותה! וכולם בקיבוץ שפיים. היא היתה רעיה נפלאה בכל המובנים. החזיקה בעצמה בית ומשפחה למופת. כל פרט בבית ובחיים היה מטופל כהלכה. במסירות רבה, ומתוך אהבה ורצון טוב. היא חסרה לכולנו. את האזכרה ביום השנה הראשון לפטירתה, נערוך בבית העלמין בקיבוץ שפיים. יום ג' 24/2/09 בשעה 16:00. יחד עם ארגון המרקידים, המשפחה, חברים ורוקדים, בהנחיית שלמה ממן. בנוסח של: "חברים מספרים על מירה", שירים שאהבה, והפרק המסורתי. |
|||
|
|||