מרקיד
רבקה שטורמן ז"ל
הגדל
הגדל

    נולדה: ב-1903 
    נפטרה: ב-3 בינואר 2001
 
תולדות חיים של עשייה ויצירה:
רבקה נולדה ב-1903 בורשה-פולניה. בילדותה עברה עם הוריה ללייפציג-גרמניה שם למדה בגימנסיה היהודית  והתחנכה בתנועת הנוער הציונית "בלו-וויס". עברה לחיות בברלין כאשר נפגשה עם השליחים מהארץ, כאן החלה את פעילותה בתנועה הציונית-חלוצית והתכוננה לעליה ארצה.

בברלין הכירה רבקה את בעלה מנחם שטורמן, שהיה "סברה" ולמד שם רפואה וטרינרית. הם נישאו  וב1929- עלתה לארץ.תחילה גרו בכפר יחזקאל וב1937- עברו לקבוץ עין-חרוד, שם גרה עד יום מותה ושם נולדו שני ילדיה, דליה וחיים. בתקופה זו נהגה רבקה לנסוע לתל-אביב לשיעורי מחול בסטודיו של גרטרוד קראוס.

כבר בילדותה למדה מחול ואף ניסתה כוחה בכוריאוגרפיה באותם שעורי המחול, היא חלמה להיות מורה למחול אך כיוון שהכינה עצמה לחיים חדשים בארץ, החלה ללמוד עברית וטיפול בילדים.

כל שנות חייה בארץ הקדישה ליצירה ולהפצת הריקוד העממי-ישראלי. רבקה האמינה, שמחולות עממיים הם יצירה של אנשים בודדים, גם אם בדרך כלל המסורת איננה מציינת את שמות יוצרי ריקודי-עם, אנשים אלה יוצרים מתוך שאיפה אישית להגשמה רוחנית ורגשית.

רבקה מספרת, שבאותם זמנים רקדו בארץ רק צ'רקסיה, קרקוביאק, פולקה והורה, שהיתה מאד פופולרית. הדחף ליצור ריקודים חדשים, משהו ארצישראלי, בא לה כאשר היו ילדיה בגן בקיבוץ. בגן ובבית-הספר למדו שירים גרמניים דבר שציער אותה מאד. היא החלה לחפש משהו חדש, הרעיון היה "ליצור משהו עממי משלנו", כדברי רבקה. היא חשבה על מוסיקה, שלדעתה היתה חייבת להיות ישראלית. השירים הראשונים שלמדה - "עלי באר", "אור חבצלות" ו"קול דודי" כולם שירים של שרה לוי-תנאי. כך החלה ללמד מחול את ילדי עין-חרוד ולחפש משהו חדש, משהו מקורי.

ב-1942 הוזמנה רבקה לבית-הספר בגבת, ליצור כוריאוגרפיה להצגה תנ"כית, שהעלו התלמידים בחג לסיום שנת הלימודים. את המוסיקה להצגה חיבר המלחין עמנואל עמירן (פוגצ'וב). אירוע זה היה משמעותי ביותר והשפיע על רבקה בתחילת דרכה כיוצרת, כדבריה: "המוסיקה של עמירן והחוויה בגבע  נתנו לי את הדחיפה לבנות את רעיונותיי, אחד המחולות היה דבקה "הרועים" למוסיקה של עמירן. "בגבע האמנתי, שעמירן יהיה המוסיקאי המנחה אותי בהמשך עבודתי". 
בחג המחולות הראשון בדליה ב-1944 הביאה רבקה את המחולות הראשונים ברוח זו "הגורן" ו"אני רועה צאני".

ב-1947 התנהלו קרבות כבדים על הר הגלבוע הצופה על העמק ועל עין-חרוד ורבקה חיברה אז את הריקוד "דבקה גלבוע" למוסיקה של עמנואל עמירן, אותה חיבר במיוחד לבקשתה.

ב-1949 הוזמנה רבקה שטורמן לגדוד "הפורצים" בחטיבת "הראל", להקים להקת מחול, שתופיע ביום החטיבה. היה זה אתגר גדול עבורה גם משום שהפלמ"ח היה נערץ ע"י בוגרים  ובני נוער באותה תקופה. הריקודים שחיברה "דודי לי",  "אתי מלבנון" שנקראו ע"י רבקה "מחול השניים" בוצעו לראשונה ע"י חיילי הפלמ"ח מגדוד "הפורצים". ב"מחול השניים" הכניסה רבקה לראשונה את מה שמכונה היום "צעדה תימנית".  ריקודי הזוגות האלה יחליפו את הריקודים הסלונים, חשבה רבקה, ופנתה לנירה חן-בת עין-חרוד, שתחבר למחולות את המוסיקה.

בריקודים אלה ניכרת השפעה של הסגנון המקורי של ריקודי העדה התימנית. רבקה למדה מהם ושלבה סגנון זה בריקודים נוספים שחברה. בשנות ה50- היתה רבקה מרכזת המחלקה לריקודי-עם בהסתדרות ואף יצאה בשליחות ציונית לצרפת.

רבקה שקדה במשך שנים על יצירת מחול ושעשועי מחול לילדי בי"ס ולגיל הרך. היא הדריכה גננות ומורות כיצד להקנות מחול ואהבה למחול לילדי הגן וביה"ס. 

בשנות ה-50 יצרה רבקה שטורמן מחולות מרשימים לחגים וכן לציון תאריכים מיוחדים. כמו המסכת הגדולה בכנס בקבוץ לוחמי הגיטאות, מסכת "גדעון" לחג העמק ומסכת "מגש הכסף" של נ. אלתרמן שהועלה באירועי יום העצמאות ה-3 למדינה.

למרות גילה המתקדם המשיכה רבקה בהדרכה. הרקידה קשישים ואף הקימה להקת קשישים, שהופיעה ברחבי הארץ. כאשר ראתה רבקה שאינה יוצרת ריקודים חדשים החלה ללמוד רפואה משלימה ובעיקר שיאצו.

ב-1987 ביום הולדתה ה-90, הגיעו לעין-חרוד מאות רוקדים אשר באו לחלוק לה כבוד ולרקוד יחד אתה את ריקודיה היפים, והיא במרכז בין הרוקדים רוקדת וקורנת מאושר.

רבקה זכתה לראות את הספר "קומה אחא" שכתבה רינה שרת על חייה ויצירתה. ספר זה מקפל בין דפיו סיפור חיים מופלא שכולו יצירה, "כאגדת רבקה".

בשנה האחרונה לחייה עברה רבקה לבית-אבות בשדה נחום, שם קבלה טיפול מסור ואהבה רבה.

רבקה נפטרה בשנתה בשיבה טובה ביום ד', א' בטבת תשס"א ה-3 בינואר 2001.
 

יהי זכרה ברוך!   

עבור לתוכן העמוד

עמותת ארגון המדריכים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות